רכוש

רכוש/חלוקת רכוש

חשוב לדעת – הכללים הבסיסים בנושא חלוקת רכוש בעת גירושיןהכלל הבסיסי ביותר הינו: כל הרכוש שנצבר במהלך הנישואין, עם גירושין נחלק בין בני הזוג בחלקים שווים, בלי קשר לשאלה על שם מי רשום הרכוש.

מה כולל הרכוש המשותף?

הרכוש המשותף כולל בין היתר את הבית, המכוניות, החסכונות המשותפים וגם נכסי קריירה כגון קופת גמל, קרן השתלמות, פיצויי פיטורין, ביטוח מנהלים, פנסיה, חברה או עסק של אחד מבני הזוג נחשבים אף הם כרכוש משותף, וכך גם מוניטין.

מה אינו עומד לחלוקת רכוש בין בני הזוג?

הרכוש שאינו עומד לחלוקת רכוש הינו רכוש מלפני הנישואין, וכן מתנות וירושות שהתקבלו במהלך הנישואין. כמו כן כספי פיצויים עקב תאונה.

האם יש חריגים לכלל הבסיסי?

במקרים בהם ניתן להוכיח באופן ברור כנוות שיתוף בנכסים שהיו שייכים לאחד מבני הזוג לפני הנישואין וכן במתנות או ירושות, יחול שיתוף גם על נכסים אלו.

מה לגבי חובות?

חובות שנצברו במהלך הנישואין הם חובות משותפים אלא אם מדובר בחובות שבאופן מובהק לא ניתן לשייכם לתא המשפחתי כמו חובות שנוצרו בשל הימורים, בגידות, מעשים בלתי חוקיים וכו'.

שיתוף בדירת מגורים שנרכשה לפני הנישואין

פסקי דין על שיתוף בדירת מגורים שנרכשה לפני הנישואין

בית המשפט העליון (בע"מ 1398/11) קיבל תביעת אישה לקבוע כי היא שותפה בדירת מגורי המשפחה, שנרכשה במלואה ע"י הבעל טרם הנישואין.

השאלה העקרונית לה הקדיש בית המשפט העליון את פסק דינו היתה – בני זוג התגוררו במשך כל שנות נישואיהם בדירה שנרכשה על ידי אחד מבני הזוג טרם הנישואין ונרשמה על שמו בלבד – האם קמו לבן הזוג השני זכויות בדירה זו במרוצת השנים? מה היחס בין הוראת סעיף 5 (א') לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג 1973 לבין התנהגות הצדדים במרוצת שנות הנישואין?

במרכז הדיון מצויה דירה שנרכשה על ידי אחד הצדדים טרם הנישואין וששימשה למגורי המשפחה במהלך שנות נישואיהם. הנחת המוצא הינה כי נכס שמצוי בבעלותו של אחד מבני הזוג בערב הנישואין נשאר בבעלותו המלאה גם בנקודת הסיום, ואינו נכלל במסת הנכסים במסגרת הסדר איזון המשאבים. יחד עם זאת הנחת מוצא זו אינה סוף פסוק. בית משפט זה קבע במספר הזדמנויות כי סעיף 5 (א) לחוק יחסי ממון אינו מונע יצירת שיתוף בנכס ספציפי מכוח הדין הכללי החל על העניין – כגון דיני הקניין, דיני החוזים, דיני הנאמנות, עיקרון תום הלב וכיו"ב – וכי הדברים אמורים גם בנכס "חיצוני" שנרכש על ידי אחד מבני הזוג טרם הנישואין. נטל ההוכחה מוטל, מטבע הדברים, על בן הזוג שאינו רשום כבעלים של הנכס, שהינו "המוציא מחברו". יודגש כי טענת אחד מבני הזוג לזכויות בנכס שנרכש על ידי בן הזוג השני טרם הנישואין יכולה להתבסס על הדין הכללי, אך לא על חזקת השיתוף, אשר לגביה נקבע שאינה חלה במקביל להסדר איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון.

זאת ועוד, כאשר הנכס "החיצוני" הינו דירת המגורים, הודגש אופייה וייחודה כ"נכס משפחתי מובהק, "גולת הכותרת" ולפיכך נקבע כי מבחינת נטל ההוכחה "יש טעם להקל על בן הזוג הטוען לבעלות משותפת בדירת המגורים כאשר זו רשומה רק על שם אחד מהם".

באשר לבני זוג שחוק יחסי ממון חל עליהם, קרי מי שנישא אחרי 1.1.74 ולנוכח הוראת סעיף 5 (א) לחוק, הודגש כי לשם הכרה בשיתוף בדירת מגורים שהובאה לנישואין על ידי אחד מבני הזוג, יש להראות נסיבות עובדתיות נוספות, מעבר לעצם קיומם של חיי נישואין משותפים ממושכים:"לא די בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים, אף שהיו ממושכים, כדי לקבוע שיתוף בדירת מגורים מכוח דין כללי. אלה על מנת שתענקנה זכויות בדירת מגורים הרשומה על שם בן הזוג האחד לבן הזוג האחר, על האחרון להראות נסיבות נוספות על עצם קיום הנישואין, כגון: שיפוץ, כוונת שיתוף ועוד.

השופט עמית, קבע פרמטרים אשר יש להביא בחשבון כאשר דנים בשאלה אם להכיר בשיתוף ספציפי בדירת המגורים, אולם אלו לא נקבעו מפורשות בפסק הדין והושארו ב"צריך עיון":

• האם הדירה נתקבלה בתקופת הנישואין מכוח ירושה או מתנה, שאז נדרשת מידה גדולה יותר של הוכחה.

• האם גם לבן הזוג השני יש דירת מגורים או נכס חיצוני אחר שהביא עמו לנישואין ואשר נותר רשום על שמו.

• אורך התקופה בה הדירה הייתה רשומה על שם אחד מבני הזוג ומספר השנים בהם התגוררו בני הזוג בדירה (ככל שהתקופה קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה).

• אורך חיי הנישואין עד לקרע או עד לגירושין (ככל שתקופת הנישואין קצרה יותר נדרשת מידה רבה יותר של הוכחה לשיתוף בדירה).

• האם ניטלה הלוואה בגינה נרשם משכון/משכנתא על הדירה, ואשר שולמה לאורך השנים על ידי בני הזוג במשותף.

• שיפוץ מסיבי או תוספת בניה מהותית שמומנה על ידי שני בני הזוג.

• התנהגות הצדדים – אוירה כללית של שיתוף ושל מאמץ משותף.

• נסיבות ספציפיות נוספות כגון יצירת מצג בפני בן הזוג השני.

חזקת השיתוף

מטרתה של חזקת השיתוף היא יצירת מערכת שוויונית בין בני הזוג, מתוך הנחה, כי שני בני הזוג תורמים, כל אחד לפי דרכו, במידה שווה לרווחת המשפחה, ולכן הם גם שותפים שווים בנכסיהם.

פסיקה מוקדמת שדנה בעניין שיתוף בנכסים של בני הזוג, הראתה מגמה לפיה חזקה על זוג נשוי המנהל אורח חיים הרמוני ומכלכל את הבית במאמץ משותף, כי הוא מתכוון לשותפות שווה בכל הנכסים.

פסיקה מאוחרת יותר, פירשה את הדרישות המקדימות להחלת חזקת השיתוף באופן גמיש יותר, דרישת "שלום הבית" צומצמה לחיים משותפים  תוך מאמץ כלכלי משותף.

כדי שניתן יהיה להחיל את חזקת השיתוף. די בהוכחת חיים משותפים כדי להעביר את חובת הראיה על המבקש לסתור את קיומו של שיתוף נכסים, כאמור

כמו כן נקבע בפסיקה, כי בן הזוג שהוביל לפירוק הקשר אפילו ע"י בגידה, אינו מאבד את זכות הקנייין שרכש במהלך הנישואין מכוח הלכת השיתוף.

עוד נקבע, כי חזקת השיתוף אינה מעוגנת, בעיקרה, בהשקעה הכספית המשותפת שבמהלך חיי הנישואין, שהרי ברוב המקרים אין המדובר בהשקעת כספים ממשית ע"י שני בני הזוג. הדרישה ל"מאמץ משותף" מתקיימת גם כאשר כל אחד מבני הזוג תורם את חלקו בדרך שונה – אחד מביא את שכרו מעבודתו מחוץ לבית, והאחר תורם את חלקו לשיתוף ע"י עבודתו בבית, טיפולו בתחומים השונים של צרכי המשפחה, בגידול הילדים ובתחומים נוספים.

עוד נקבע כי רשום נכס ע"י אחד מבני הזוג אינו משמש מכשול להחלת חזקת השיתוף בין בני הזוג, משום שהרישום איננו קובע את מצב היחסים האמיתי שבין בני הזוג, ולא הוא המשקף את רצונם וכוונתם האמיתית בהתייחס לבעלות ברכוש.

מהו מועד הקרע בין בני זוג בעת גירושין?

כאשר זוג מתגרש, עולה לעיתים מחלוקת בשאלת מהו המועד שעד אליו יחשבו הזכויות כמשותפות וממנו ואילך כנפרדות. מחלוקת זו נסובה בדרך כלל בין בני זוג שאינם מאוזנים מבחינה רכושית, וצד אחד צובר יותר זכויות ביטוח מנהלים, קופות גמל, קרנות השתלמות וכיוצ"ב). הצד שצובר זכויות רבות יותר יטה לטעון כי יש לקבוע מועד מוקדם יותר כמועד תום השיתוף, כלומר מועד הקרע, בעוד שהצד שמבקש לקבל מחצית מהזכויות יחפוץ כי מועד תום השיתוף יהיה מאוחר ככל האפשר.

מרבית ההליכים קובעים כי מועד תחילת ההליך המשפטי בין בני הזוג נחשב במועד הקרע, ועד למועד זה יצברו הצדדים רכוש.

ראה פסק דין לעניין הרכוש